MEDURA

​

אני שחקנית ('ירושלים' (HOT), 'הגט', 'פרחה שם יפה' ועוד), בוגרת מסלול תלת שנתי בסמינר הקיבוצים והנחיית קבוצות בשילוב אומנויות באוניברסיטת בר אילן, בעלת תואר A.F.Ed.B ותעודת הוראה ומלווה תהליכים פרטיים וקבוצתיים לשכלול מיומנויות דיבור מול קהל וסטוריטלינג. הניסיון שלי בהפקות השונות אפשרו לי לרכוש כלים פרקטיים מעולם הבמה אותם אני משלבת יחד עם ניסיוני כמנחת קבוצות ומאמנת אישית. אך זה לא תמיד היה פשוט עבורי לדבר מול קהל. בעבר לפני כל עליה לבמה הלב שלי היה כמעט יוצא מהמקום. הייתי רוצה שתנסו לדמיין אותי, ילדה צנומה, עיניים פעורות, כיתה ז', אני עולה לשיר בטקס ט"ו בשבט את "ארצנו הקטנטונת" עם חברה. בסולו שלי, כשאני מגיעה למילה "פלאייך" הקול שלי נשבר וכשאני אומרת נשבר אני מתכוונת לצרימה מחרישת אוזניים. אני עומדת שם נבוכה, שלוש שכבות צוחקות עליי בקול, כולל המנהל. אני מסתכלת עליהם צוחקים, חלק מצביעים עליי, חלק מדברים עם חברים שלהם ומביטים בי. אנחנו יורדות מהבמה בצחוק נבוך והטקס ממשיך. למרות הפשלה הגדולה, אני חוזרת לבמה עם השיר השני כפי המתכונן עם "שניים עשר ירחים". אבל הפעם, להפתעתי, הקהל לא צחק. כולם התחילו למחוא כפיים ולעודד אותי. הם היו בעדי, הם רצו שאצליח. לימים כשחקרתי את הנושא הבנתי שהקהל יהיה בעדי כל עוד מקבל ערך והם קיבלו: שני שירים, צחוק מאחד, מופע מבדר ושיחה שבועית במסדרונות בית הספר. איכשהו בתמהיל של אירועים חברתיים מביכים והטמעת הסיפורים שהתרגלתי לספר לעצמי, בכל פעם שהייתי צריכה לדבר מול אנשים מערכת העצבים שלי הייתה נחלשת, שלא נדבר על לשיר, וככה התהלכתי במשך שנים. כל זה לצד העובדה שאני משחקת על במות מגיל 11. התשוקה שלי תמיד הייתה עזה יותר מהפחד אבל גם בלימודי משחק בסמינר הקיבוצים הלחץ תפס מקום משמעותי. הבנתי כמה הלחץ שולט עליי והבטחתי לעצמי שזה הולך להשתנות. היום הבמה היא מקום טבעי עבורי, המתח לקראת הצגה או הרצאה, הפך להיות גורם מפעיל ומקדם. אני נהנית לעשות את מה שנועדתי לעשות מבלי להתכווץ, זוהי חוויה משחררת. השילוב בין סיפור, מקוריות אישית ומיומנויות במה, מדליק אצלי בעירה כזאת ואיכשהו כדרך הטבע, היא סוחפת גם אחרים לזוז מאזור הנוחות שלהם ולהתמסר לתהליך הזה שכולל כמעט בכל נשימה, פירוק והרכבה.