אני מאמין פדגוגי - אומנותי.

כשאני נכנסת לכיתה, הדבר הראשון עליו אני חושבת ואליו נשואות כל משאביי, הוא תפקודו של הילד כאדם שלם. הידע ואופן הטמעת החומר שלו חשובים אבל ההתייחסות שלי היא תמיד גם לאספקט החברתי שלו ולאינטליגנציה הרגשית וההתפתחותית שלו. עם אלו רגשות שלו ואתגרים הוא מתמודד?

האני מאמין העיקרי שלי והדבר אותו הייתי רוצה להנחיל לתלמידים שלי הוא היכולת להצליח כבני אדם מכל הבחינות. כדי לעשות זאת, אני מאמינה שעליי כמורה הן במסגרות א-פורמליות והן במערכת החינוך, להוות דוגמה אישית. אני מאמינה שעליי להיות מחנכת שהייתי שולחת אליה אל ילדיי העתידיים. כשאני כותבת דוגמה אישית אינני מתכוונת להדגמה כיצד עליהם לשחק, אלא דוגמה באנושיות, בלהיות טובה ולפתח באופן מתמיד ראייה ביקורתית, יצירתית, אוטונומית ורפלקטיבית. אני מאמינה שחשוב להעניק לתלמידים מרחב בטוח להגיד כל דעה ולהידיין עליה מבחינה מקצועית וגם בנושאים חברתיים, תוך שימת דגש על מוסר והתנהגות נאותה. השיעורים שאני מלמדת הם אומנותיים, רובם מתעסקים בתיאטרון, אך אינני מפרידה בין האומנות לבין החיים עצמם. החיים גולשים אל תוך האומנות שגולשת היישר אל החיים עצמם. התלמידים, גם אם הם רק ילדים בגילאי יסודי, מביאים את החומרים האישיים שלהם בין אם במודע או שלא במודע. השימוש בגוף, בשכל ובנפש הכרחיים בכדי לייצר תיאטרון או כל דבר שלם, לכן השיח תמיד רחב הרבה יותר מלימודי אומנות/ מתמטיקה/ אנגלית, תרגיל ספציפי, מבחן או מופע. אני שם כדי לשמור על הגבולות ולאפשר להם סביבה בטוחה ונינוחה לעשות זאת אבל העבודה נעשית מתוך עולמם האישי ובכך הם מפתחים גישה ביקורתית, עצמאית ומדויקת יותר עבור עצמם. כמורה, אין מבחינתי נכון או לא נכון חד משמעי בשיעורים. אני אשמיע את דעתי האישית ובאותה נשימה אעודד את התלמידים לחשוב בכוחות עצמם ולהביע דעתם. השיח כולו הוא יחד עם התלמידים בהתאם לגיל שלהם, לידע שצברו במהלך השיעורים, לכל תלמיד בפרט ולכיתה כקבוצה.

הרעיון העיקרי העומד בבסיס העמדה הפדגוגית שלי הוא שהאדם בא מהטבע ולשם הוא שייך. כל תלמיד מגיע עם טבע אחר, יכולות אחרות ותנאים רגשיים, שכליים ופיזיים אחרים ואני כמורה, תפקידי לאפשר לכל תלמיד ותלמיד להוציא מעצמו את המיטב הן מבחינה אומנותית ויצירתית והן מבחינת "בן אדמיות", תוך שמירה על ייחודו של כל ילד. המטרה העיקרית היא שהתלמיד יוכל לחשוב בכוחות עצמו, שלא יהיה רובוט או אוטומט ויציית למה שאני אומרת לו לעשות או למה שאני חושבת שיפה וראוי בעיניי, אלא שיחווה התפתחות, חיים מלאים של הגשמה עצמית בתוך החלל הקטן בחדר התיאטרון. ניטשה שהיה אחד הפילוסופים הגדולים אמר בספר שופנהאואר כמחנך: "אם תלמיד שלי הופך להיות חסיד שלי זה ממש כישלון חינוכי" ו"כל אדם צריך לבנות את הגשר שעליו הוא צועד את חייו". (ניטשה, 1999)

בעיניי, מחנך טוב מסייע לתלמידים לממש בהצלחה גם את היכולות הגלומות באישיותם, גם את משאבי התרבות תוך הכרות עימם ועליית הרף בכל פעם מחדש על פי התקדמות התלמידים וגם את האפשרויות של החברה. כמו כן, על המורה להתייחס לכיתה כשלם ולראות את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת ולוודא שהקבוצה הינה קבוצה עובדת ובאם היא יוצאת מהמסלול, מיד להחזיר אותה לשם. אינני מאמינה בעונשים וחוקים מאוד נוקשים ובטח שלא במורא ופחד, אלא בסביבה תומכת וגבולות ברורים בהתאם לקבוצה, שתעזור לתלמידים למקסם את היכולות הגלומים בהם כבר כדרך טבע. בעיני, אחת המטרות של המורים, להבדיל ממה שקורה בשטח (מאלף ואחת סיבות), היא לנסות להקטין למינימום האפשרי את העימותים ואת מאבקי הכוח, אחרת הילד לא יוכל לחיות על פי הגשמת הטבע שלו, אלא על הרצון שלו להגדיל את האגו שלו ובכך נעשים הרסניים גם כלפי אחרים, אך בעיקר כלפי עצמם.

ז'אן ז'אק רוסו, שהיה פילוסוף צרפתי ונחשב לאחד מהפילוסופים החשובים של עידן הנאורות. עסק בפילוסופיה של החינוך והיה להוגה הדעות הראשון שהציג מתווה לחינוך של ילדים בגישה טבעית. הוא מציע דגם חדש לחיים נכונים וטובים, דגם זה מבקש להציע כי הסמכות הקובעת הינה, הטבע. גישה זו מייחסת ערך חיובי לנטויות הטבעיות, להפעלה ספונטנית וחופשית של היכולות הטבעיות של האדם ולהכוונה עצמית ואותנטית. היא רואה באדם כיצור היחיד החופשי לבחור לעצמו את דרך חייו, אשר יכול לעצב את תרבותו בכל מיני צורות. "הכל יוצא טוב תחת ידיו של בורא עולם, הכל מתנוון בין ידיו של האדם" (רוסו, 2009). רוסו מציע כי על המורים להתבונן בתלמידים ובהתפתחותם הטבעית, תוך שהם מאפשרים להם אקלים של צמיחה, גדילה ולמידה משמעותית.

אני מאמינה שתפקידינו כמורים הוא לא לכוון או לקבוע מה נכון ומה לא נכון עבור אותו תלמיד, אלא כמה שפחות להתערב, לאפשר מרחב לטעויות, לחיפוש מעמיק ומתוך החופש הזה יוצאת יצירה שלמה, נפש בריאה ויפה וחשיבה אוטונומית. ניטשה טען, כי על התלמידים אסור ללכת שבי אחר מוריהם, בעיקר מכיוון ששום מורה אינו מושלם לטענתו. אדם מעניק ערך לחייו, על ידי יצירה עצמית של עצמיותו ואמיתות אובייקטיביות (כמו שטיפת מוח או לימוד החומר בצורה של 'תעשה ותשמע') לא חשובות יותר מאמיתות סובייקטיביות. תפקיד בית הספר הוא לאפשר לילד קודם להתחבר לעצמו ולמצוא את ייעודו ולכן גישת הגינון וההצמחה של רוסו היא תחילה לאפשר לתלמידים להתחבר לעצמם, להיות אמיתיים עם עצמם, ורק אז הם יהיו מאושרים יותר, הגונים יותר, טובים אל הבריות ויוכלו להוציא מעצמם את המקסימום מיכולותיהם ואישיותם וכשזה יקרה, תוך שילוב הידע הנדרש וההתנסות המעשית, היצירות יהיו שלמות ומלאות בדמיון ותוכן מעשיר.

כמורה וסטודנטית לאורך השנים, ראיתי המון מחנכים שמקדמים ידע במקום לחזק את טבעו וחזקותיו של התלמיד, דבר שמדכא את סקרנותו של התלמיד מלהתפתח ולהיות מעורב בתהליך למידה משמעותי. באופן אישי, אני עושה כל שביכולתי על מנת להעניק לכל תלמיד את ההתייחסות המותאמת לו על פי טבעו, תוך הקשבה לצרכיו, רצונותיו, קצבו ורגשותיו. גישה זו לפעמים מרגישה כמעט בלתי אפשרית למימוש אל מול מערכת החינוך הדידקטית שלנו במדינת ישראל שמקדמת יותר ידע, הישגיות ושאיפה לציונים, מאשר התמקדות בפיתוח אנושיות, אוטונומיה פתיחות מחשבתית פורייה ומוסר ושמה המון לחץ על המורים להספיק ללמד את כל החומר במקום לעסוק בדברים החשובים באמת.

בספרו של רוסו "אמיל", רוסו מדגיש כי הוא מאמין כי על המחנכים להיות אנושיים ולאהוב את הילדות, השובבות וחדוות המשחק (רוסו, 2009). על פי סוקרטס ואפלטון לימודי אומנות הם לימודים חשובים ביותר לפיתוח תחושת המידה הטובה ופיתוח הבחנה למה נכון, יפה וראוי. האומנות מפתחת פרופורציות ומידתיות.

בעיניי לימודי תאטרון אינם רק לימודי תאטרון אלא הם מזינים את התלמיד בעושר רב הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה יצירתית. שיעורי תאטרון מעצימים את תחושת הביטחון והדימוי העצמי ומשכללים מיומנויות במה ודיבור מול קהל, מפתחים את הדמיון שלהם ומחזקים תחושת מסוגלות וראייה ביקורתית ועצמאית ובכך מביאים את הילד למקום הכי גבוה אליו הוא יכול להגיע. אחת המטרות החשובות שלי כמורה בשיעורים היא להבחין במה כל תלמיד מתקשה ולהצליח לאפשר לו להתקדם משם הלאה, בין אם זה מתוך דיאלוג, עבודה מעשית או עיונית והקשבה לצרכיו.

ביבליוגרפיה:

רוסו, ז'אן-ז'אק, אמיל או על החינוך, תרגום: ארזה טיר-אפלרויט, (ירושלים, מאגנס ודביר, 2009), ספר א', עמ' 169-105, ספר ב', 443-369.

ניטשה, פ. (1999), "שופנהאור כמחנך", בתוך: מסות על חינוך לתרבות (תרגום ועריכה י. גולומב), מאגנס.